בכיתה ב' נבחרתי רשמית לועדת קישוט בבית הספר, שם, במסדרונות המתקלפים האינסופיים התרגשתי לראשונה מהיצירה. באיזה בריסטול לבחור? היכן למקם את הציורים? לורדים, ניירות, דבק, מספריים ואקדח סיכות, שבלונות של אותיות, פתגמים וסיפורים, שעות בחדר המורים והופ! היצירה מונחת בגאון על הקיר המתקלף. ועוד אחת ועוד אחת.

שמלת תחרה לבנה, חתן נרגש, ריח משכר של ורדים לבנים. המון. 3000 בערך. ואזות זכוכית מצלצלות. אחת נשברת, כמו הכוס בחופה. גלילי בד לבן טהור, בזהירות שלא יתלכלך. המון בד עוטף את החופה. מה להוסיף? נרות? עלי ורדים? פמוטים כסופים? סרט סאטן עוטף בעדינות מפית צחורה על השולחן. הכלה מגיעה. אירוע של פעם בחיים. החופה מוכנה. ניצוצות בפנים ודמעה בקצה העין. אורות מנצנצים, ריח משכר של התרגשות באויר. מזל טוב!

בובת דיגום דוממת. המון סיכות תפירה, זהירות, לא להדקר! באיזה בד לבחור? גלילי בד נדחקים, צמודים אחד לשני, אולי סאטן עם נקודות? שיפון חלק ומתנופף? חצאית מידי או מיני? איך אפשר לבחור? לצייר סקיצות, למחוק, להוסיף, לקצר, לתרגם לגיזרה. לשנות, להצר טיפטיפה שישב בול על המותניים. למתוח את הבד, להחליק טוב טוב את הקמטים. המספריים כבדות, חותכות בצייתנות את קוי המתאר. רעש מכונות תפירה. לחבר קידמי לגב, מכפלות, רוכסן. כפתור. לגזור את החוטים המיותרים. רגע, מה עם התוית? תתחדשי! 

אני דגנית זאב בן יחזקאל, מעצבת, חולמת, יוצרת, מצלמת, כותבת ועושה כל מה שגורם לי לשמוח, אני אוהבת אסתטיקה ויופי, אוהבת לחלום ולהגשים. אשמח שתצטרפו אלי.