“תמונה אחת שווה יותר מאלף מילים” היא בעצם קלישאה או חוכמה עתיקה ששמענו כל כך הרבה פעמים. אם מתרגמים אותה לעולם החדש, ניתן להגיד שמסרים ויזואליים הם בעצם הדרך המועילה ביותר לתקשר ולספר סיפור. לאחרונה אני תוהה אם אנחנו באמת מצליחים להבין את כל אותם אלפי מילים וסיפורים מתוך תמונה אחת. לא מזמן קראתי שהזמן הממוצע שאדם מקדיש לצפייה בתמונה מקוונות הוא שתי עשיריות השניה. שתי עשיריות השנייה! זה כל כך מעט זמן לרתק קהל ולספר סיפור, וכמי שמצלמת ומשתפת כל כך הרבה תמונות זה נשמע לי ממש אכזרי! הנה מה שלמדתי בדרך הארוכה והמפותלת שלי:



תעשי את זה בדרך שלך

אני חושבת שזה נכון במיוחד אם אתם חיים ונושמים את הרשתות החברתית, אבל לא רק. לפעמים פשוט צריך לעשות את הדבר שלך, את התשוקה שלך ואת מה שבאמת הלב שלך רוצה, לנסות לא להסתכל על מה שכולם עושים. להפסיק להשוות ופשוט להקדיש את הזמן והאנרגיה לרצונות ולרעיונות היצירתיים שלך.

ישנם ימים שבהם זה מרגיש ממש טוב, ואולי אפילו הכרחי, לעצור רגע ולהתבונן מהצד,  לחקור ולראות מה עובד יותר ומה פחות, לבדוק מגמות, להיות עם היד על הדופק, לקבל השראה ולהבין מה נעשה מסביבך, ויש פעמים בהם רק צריך לתת לרעיונות שלך להתפתח בבבדידות ובהתהוות של עצמן.



פשטות היא מילת המפתח

אני מאמינה שהדברים הפשוטים הם המפתח האמיתי לתגליות יצירתיות מדהימות (ואני אומרת זאת כמישהי שנוטה לסבך דברים!) לפעמים עדיף להתחיל עם רעיון קטן ופשוט שמגיע באופן טבעי, מאשר לא להתחיל בכלל, רק בגלל שרוצים להמתין שהרעיון המושלם ינחת מאיפשהו.



ליצור “יש מאין”

תמיד הוקסמתי מהתהליך של יצירת משהו מתוך לא כלום. היכולת לתת לדבר שלא היה קיים לפני צורה, זהות וסיפור הוא סופר מלהיב מבחינתי. זה כשלעצמו מניע אותי, הקסם הזה של “אין כלום ואז יש משהו”, אני ממש אוהבת את זה!

אם אצטרך לבחור מה אני הכי אוהבת לעשות, הייתי בוחרת את הרגע הזה של התחלת משהו חדש, כאשר הניצוץ של רעיון מאיר ומתחיל להסתובב במוח ובגוף. באותו הרגע שבו הכל מרגיש אפשרי וכל המכשולים המשעממים של המציאות, אשר בהכרח יכולים לגרום לי לוותר על הרעיונות, הופכים להיות לחישות דהויות ורחוקות. 



הקללה של יצרנית פרויקטים סידרתית

הדבר המוזר הוא שברגע שהצלחתי לתפוס את הרעיון, ללכודף לממש ולהוציא אותו לאוויר העולם, אני נוטה לאבד את העניין שלי בו די מהר. אחרי שפיצחתי את כל שלבי החשיבה, העיצוב, הייצור או הצילום, והרעיון כבר לא צריך את תשומת לבי המלאה, קורה לי שאני עוברת במהירות אל הפרוייקט הבא שלי, ולפעמים שוכחת להינות ולהתנעג על מה שכבר עשיתי.

אני חושבת שזאת יכולה להיות קללה או במילים עדינות יותר, חסרון,  להיות יצרנית פרוייקטים סדרתית, לחיות בחיפוש מתמיד אחרי הרעיון הבא, במיוחד בתחומים של עיצוב, יצירה ואמנות. לפחות אני נעה בתקווה כי הפרויקט הבא שלי יהיה אחד כזה שבו הכל יגיע יחד ויתחבר בצורה מושלמת.



זה מזכיר לי את אותן שעות שבהן ביליתי כילדה שבונה ויוצרת עולמות דמיוניים כהכנה למשחק. לרוב זה היה הטקס של המצאת והקמת הסצינה, עיצוב הסביבה, קביעת הכללים, המשתתפים, המטרה. אלו היו הרבה יותר מספקים ומלהיבים בעיני, מאשר המשחק עצמו וההנאה ממנו.

ומה מניע אותך?

גם אתם ממהרים שוב ושוב ליצור “יש מאין”?


4 תגובות

  1. מירב הגב

    גיגוש את כותבת כל כך יפה ומדויק,ומצלמת כל כל יפה ,פוסט מעורר השראה 💜💗

  2. דיקלה מנחם הגב

    פוסט מהמם בוויזואליות שלו שנותן המון ערך ליוצרים או לרוצים להיות. נהניתי מאד מהקריאה, מהפשטות, מהתמונות. תודה ❤️

השארת תגובה